צרפתית או רמלאווית נוב' 09
במהלך הימים הראשונים שלנו בגדוד 890 התבררו לי עובדות חיים לא נעימות רבות ששינו את התייחסותי לנושאים ערכיים כמו התנדבות (לצנחנים למשל), אהבת מולדת, אחוות לוחמים וכד'.
אתן לכם דוגמא. באותם ימי טרום טירונות או תקופת המע"צ בטרמינולוגיה הגדודית (ר' בענין המע"צ בפרק נפרד) התברר לי מעבר לכל ספק ששלוש סיבות עיקריות גרמו לחברי להתגייס לצנחנים.
הסיבה הראשונה היא הכומתה האדומה, הסיבה השניה היו הנעליים האדומות, הסיבה השלישית היתה כנפי הצניחה. במלים אחרות, סיבות מתחום האופנה ללא קשר לסיסמאות הפטריוטיות כמו האמיצים לצנחנים או פעם צנחן תמיד צנחן שקישטו כל פינה בבסיס הסגפני בבית ליד.
עתה משחשפתי את המניעים האידיאולוגיים האמיתיים להתנדבות מיטב הנוער לצנחנים, אבהיר בזאת ששלוש הסיבות הללו מתחום האופנה התבררו עד מהרה כלא מספיקות לגרום לאדם מן היישוב להתגבר על מסכת ההשפלות הרוחניות והנפשיות והעינויים הפיסיים שנאלצנו להתגבר עליהם במהלך חדשי הטירונות והאימון המתקדם ע"מ לעמוד בטקסי קבלת הכומתה המיוחלת או ענידת הכנפיים הכסופות והנכספות. במלים אחרות, הכומתה האדומה לא שווה את הדם האדום שירקנו כדי להגיע אליה. חד וחלק.
אבל, מרגע שקיבלנו את הזכות לחבוש כומתה אדומה בתום מסע עינויים מתיש שנקרא מסע כומתה , נשכחו המחירים ששילמנו להשגתה וחזרנו למקורות התנדבותנו מתחום האופנה, ובענין זה סוגית הכומתה צפה ועלתה במלוא העוצמה כפי שאפרט בהמשך! ואם בענייני אופנה עסקינן אז כל הליכה שלנו לאוכל היתה בשלשות ותוך שירה מאולצת אדירה של השיר הידוע "בשמלה אדומה ושתי צמות…". כידוע הליכה בשלשות ושמלות אדומות מוסיפות לתיאבון הטירון.
נחזור לרגע לסוגית הכומתה!
על איזו סוגיה אתה מדבר, תתמהו בוודאי לעצמכם. ואני אענה מיד גם אם לא שאלתם בקול רם שמא תתגלה בורותכם , השאלה הגורלית היתה "צרפתית או רמלאווית". בתום מסע הכומתה קיבלנו מהמכ"ים במסדר חגיגי משהו במונחי הצנחנים כומתות אדומות צהליות תקניות. צבען היה בין אדום לסגול לבורדו או במלים אחרות צבע חסר ייחוד שאדמימותו אינה בולטת ואינה זוהרת ואינה צועקת. בקיצור כומתה אדומה על תנאי שלא נחשבה כמצדיקה אפילו חמש דקות של טירונות צנחנים. לעומתה היו בקרב חיילי הגדוד הותיקים יותר, בעיקר הג'ובניקים שביניהם שתי אופנות כומתתיות נחשבות ייצוגיות ויוקרתיות ושהיו כמובן מחוץ לתחום עבור חיילים צעירים בגדוד. האחת היתה הכומתה הצרפתית המפוארת, שצבעה אדום עמוק ואין בה ולו תפר אחד ושוליה מעוגלים כחימוקי נערה צרפתיה יפה. ולמה צרפתית? כיון שזו היתה כמובן הכומתה של הצנחנים הצרפתים, שאולי לא היו צנחנים אמיצים כמו אצלנו שהרי "האמיצים לצנחנים" אבל להתלבש ע"פ צו האופנה לפני היציאה לאפטר בשדרות שאנז אליזה בפריס הם ידעו. במחשבה שניה, בשביל כומתה צרפתית היה שווה להיות מושפל ומוכה כטירון בצנחנים, בכל זאת אופנת עלית. חוץ מזה טראומת הטירונות בצנחנים קהתה מעט לאחר כמה חודשים. הבעיה בכומתה הצרפתית היתה המחיר. בדוכני הימאים ברח' העצמאות בחיפה היא נמכרה במחיר משכורת צבאית שנתית של טוראי ואפילו של טוראי ראשון.
כיון שכך, נותרה אלטרנטיבה אחרונה והיא הכומתה הרמלאווית. למה רמלאווית, כיון שמסיבות היסטוריות שאינן נהירות לי ולא טרחתי לבררן היא נמכרה אך ורק בשוק של רמלה. ובמה ייחודה? למען הדיוק אציין שצורתה המעוכה היתה נחותה אפילו מצורתה של הכומתה הצבאית שקיבלנו וגם לה היו תפרים וחימוקיה נפולים כחימוקי אישה בלה. לעומת זאת צבעה היה אדום עז ביותר שבלט למרחקים והכריז בצבע צעקני "אני צנחן". במחשבה שניה ואפילו במחשבה ראשונה היא היתה זנותית בהופעתה ובפלוגה נהגו האינטליגנטים מחיפה להגיד שהצבע שלה הוא צבע ווסת רחמנה ליצלן. הסגולה היחידה שלה שהיתה זולה, תרתי משמע.
בגדוד כולם הלכו עם הכומתה הצהלית, לא בגלל אהבה אליה כמו מפחד טרטורי הרס"פ או ריתוקי הרס"ר.
אבל אך יצאנו משערי הבסיס מיהרו חלקנו להחביא את הצהליות בתרמיל ולהניח על הראש כומתה "אסורה". העשירים מחיפה מיהרו לחבוש את הצרפתית שקנו אצל הימאים תוך שהם זוקפים מלוא קומתם ולמעלה ממנה כדי שהחתיכות לא תפספנה אותם. לעומתם החיילים מהפריפריה הלא חיפאית כמו רמת גן, דימונה וקיבוץ כברי הניחו על פדחתם כומתה רמלאווית צעקנית. צרפתית או רמלאווית, כולם הזדקפו והוסיפו גובה , זה מה שעושה אופנת עלית לצנחן.
ואני חשבתי לתומי שהחיפאיות העדיפו את הצרפתיות, ווהשאר נמשכו דווקא לרמלאוויות, ענין של הבדלי טעם מקומי באופנה.
כמעט ששכחתי, לא כולם בפלוגה זכו לצרפתית או רמלאווית מה שאילץ אותם להסתפק בצהלית ולמצוא דרכים יצירתיות אחרות למצוא להם בת זוג לסרט בחופשה. אני חושב שחלק הצליחו.