מע"צ
בימים ההם מחזור גיוס התגייס במהלך כל החודש ובמקרה שלנו התגייסנו במהלך כל חודש אוגוסט 1966. פירושו שהגענו לבקו"ם (בסיס קליטה ומיון) ועברנו תהליכי חיול ומיון ושאר תהליכי גיוס של אותם ימים ונשלחנו ליחידות טיפין טיפין. היחידה, במקרה שלנו גדוד 890 אסף אט אט את המתנדבים הטריים עד שצבר מספיק מהם כדי שיוכלו להיקרא פלוגה, פלוגה א' שש על שום שהשנה היתה 66 ולא צפו שיהיה גיוס אוגוסט שש גם ב-76 וגם ב-86 וכן הלאה.
אך נחזור לענייננו שהוא צבירת הטירונים לכדי פלוגה על מחלקותיה וכיתותיה. עד שאין פלוגה כהילכתה אין מתחילים טירונות ונאלצו להכריז על התקופה מתחילת הגיוס ועד התחלת הטירונות בשם "מע"צ" שהוא כידוע ראשי תיבות של מחלקת עבודות ציבוריות מסיבות שתחשפנה בהמשך.
בתקופה זו של מספר שבועות היו המגוייסים שהיו בגדר טרום טירונים , חסרי זהות רשמית וחוקית ומכאן חסרי זכויות, עתירי חובות כיד הדמיון החולני של קומץ מפקדים זוטרים שהופקדנו בידיהם. היינו ערימה של נערים מבולבלים ותמימים עם הרבה רצון טוב לתרום למולדת, שהרי כולנו התנדבנו זה עתה בשמחה ורוממות רוח וטרם הספיקונו להתחרט על כך, אך לא לזמן רב. עוד נתחרט!
אנחנו המע"צניקים היינו אולי מבולבלים אך המפקדים שלנו שאך זה סיימו קורס מכ"ים הרגישו דפוקים כיון שנגזלה מהם החופשה הרגילה שלאחר הקורס ותחת זאת נאלצו לפקד על חבורה של חסרי חוליות שבאשמתם נגזלה חופשתם החלומית.
תוצאת הסיטואציה הסוציולוגית המורכבת הזו היתה מסכת יחסים מעוותת של טורפים וקורבנותיהם שעיקרה היה התעללות והשפלה של קבוצת מכ"ים קטנה בערימת המבולבלים שעתידים להיות טירונים בסוף אותו חודש.
בגדוד ציידו אותנו בכל מה שחייל צריך כדי להיקרא חייל למעט נשק, שהרי עדין לא התחילה הטירונות ולקבלת נשק יש מחיר הכולל מסע קבלת נשק ובשביל מסע קבלת נשק צריך שתתחיל טירונות וגו'.
נשק לא קיבלנו אך תרמיל קטן שקראו לו פק"ל (פקודות קבע לקרב) היה, ותרמיל גדול שקראו לו תד"ל (תובלת דרג לוחם) היה, וחגור למחסניות ללא מחסניות היה, וגולת הכותרת היתה את חפירה שהיתה תלויה ומתנדנדת על גבנו באמצעות בית את חפירה המחובר לחגור הקל נטול המחסניות.
באין נשק היתה את החפירה האמריקאית והמתקפלת כמובן הדבר הכי קרוב לנשק וככזו הוכרזה ע"י המפקדים כנשקנו האישי. הכרזה זו פירושה המעשי היתה שנאלצנו להתייחס לאת החפירה באותו יחס של יראת כבוד כלרובה חצי אוטומטי. היינו צריכים לנקות אותה למשעי לפני כל מסדר והיו כמה כאלה כל יום. במסדרים הארוכים והמתישים היו המפקדים בודקים את האת הקפידה יתרה שתהא נקיה לחלוטין מכל גרגר חול ושלא תהיה עליה ולו נקודת חלודה הקטנה ביותר ושתהיה משומנת בשכבה דקה ואחידה של שמן רובים. בין המסדרים היינו מובלים בשלשות, תמיד בשלשות, לחורשת האיקליפטוס שבסמוך למאהל הפלוגתי, שם לפי פקודה היינו שולפים את אתי החפירה מנרתיקיהם ומתחילים לנקות בעזרתן את האדמה בין העצים מעלים שנשרו, מאבנים שהיו שם מאז בריאת העולם ומחלקי ענפים קטנים. כך כל יום כמעט כל היום כשהמפקדים עוקבים אחרינו שמא נחדל ולו לרגע מעבודתנו שהיתה חיונית לבטחון המדינה כפי שחזרו והזכירו לנו בצעקות הישר לאוזנינו. בגלל פעילות בטחונית חיונית זו בחורשה הקטנה נקראה התקופה הזו מע"צ, מחלקת עבודות ציבוריות להזכירכם.
עם רדת החשיכה היינו מוצבים לשמירה בסיסית למשך הלילה. כיון שנשק עדיין היה בבחינת משאת נפשנו לעתיד, שמרנו עם את החפירה כשהיא בתנוחת "היכון" ואנחנו מוזהרים שלא לחדול ולו לרגע מפיטרול סביב האובייקט הצבאי עליו שמרנו בקפידה. האובייקט הצבאי היה בד"כ מבנה השירותים או המקלחת או מתקן הטיפוס בחבל במגרש המכשולים או מתקן איסטרטגי בטחוני לאומי אחר. למרות היותנו חסרי נסיון קרבי עשיר הבנו שצה"ל לא בונה עלינו כמרכיב מרכזי באיסטרטגית הגנת המדינה שלו אך אם המפקדים אומרים הם בטח יודעים משהו שאנחנו לא יודעים שהרי היו להם כומתות אדומות וכנפי צניחה ואפילו דרגות רב"ט! למרות זאת היו בינינו גם כאלה שלקחו את תפקיד האבטחה בצורה מקצועית כמו איסקוב שכשהיה מגלה דמות חשודה המתקרבת בחשיכה למבנה השירותים היה צועק בקולי קולות "עצור או שאני עודר". למזלה של הדמות החשודה ולמזלו של איסקוב הוא לא מימש את איומיו אלה, אולי מפני שהיה עירוני ולא יצא לו לעדור ממש בצעירותו.
לא אפרט כאן שאר המעללים של תקופת המע"ץ שחשפה בפנינו את את החפירה המתקפלת במלוא הדרה ויכולותיה המגוונות והיתה הכנה נפשית חסרת תוחלת לטירונות הממשמשת לבוא בסוף אוגוסט
הערה חשובה: לימים במלחמות בהם השתתפתי למדתי להכיר בערכה העצום של את החפירה בעת הפגזה ועל כך אני מכיר לה תודה אישית מיוחדת!