גבעת האלון הגדול
היתה שעת צהרים חמה
עת הגיעו האיכר ונכדו הצעיר לפאת מיקשת המלונים.
מעל האדמה הלוהטת ריחפו אדים שקופים, חמים.
"בוא ננוח בצל האלון" פנה הסב לנכדו וקולו שקט וסדוק,
תוך שהוא מצביע על האלון הגדול הניצב בראש הגבעה הקטנה.
טיפסו השנים עד הגיעם לאילן העבות, עב הגזע ורחב הנוף,
ישבו בצילו הקריר תוך שהם נשענים בגבם אל הגזע המחורץ.
שלף האיכר את המימיה התלויה דרך קבע בחגורתו,
הושיטה לילד ושתק.
"סבא, מי נטע אלון זה?" פנה הנכד לזקן שעיניו עצומות למחצה היו.
חייך הסב, עצם עיניו לכדי חריצים צרים, וסיפר בקולו הצרוד:
" את האלון הגדול לא נטעו, כי אם זרעו.
ולא סתם זרעו אלא אני זרעתיו,
ולא אלון אחד זרעתי כי אם שלושה,
שלושה אלונים בראש הגבעה
שנקראת היתה בימים עברו
גבעת שלושת האלונים.
זרעתים כיון שליום הולדתי השביעי
נתן לי סבי מתנה,
שלושה זרעי אלון מבריקים וצבעם כעין הענבר.
הושיטם סבי וכה אמר:
'נכדי, הסכת ושמע בקול הוריך,
אמץ ללבך תורת מוריך,
אך יותר מכל פקח עיניך ולמד,
למד מן הטבע שסביבך,
שהיה הטוב והחכם ברבותי'
נטלתי הזרעים מיד סבי המושטת והטמנתים בכיסי.
באותו יום הוליכני סבי לגבעה הקטנה, בקצה חלקת המשפחה.
בראשה חפרנו שלוש גומות,
טמנו הזרעים, כיסינו בעפר
והשקינו במים ממימית סבי שהיתה דרך קבע בחגורתו.
הזרעים נבטו והיו לשתילים רעננים,
אני הייתי מבקרם מידי יום ביומו בשובי מבית הספר
ללוותם בצמיחתם המהירה עד היותם לעצים צעירים.
יום אחד התעכבתי בדרכי והגעתי לגבעה רק עם רדת הערב.
בהתקרבי שמעתי קולות שעלו מכיוון צלליות האלונים האפלות .
"גבוה אני מכם ואת כל אוני אשקיע בענפי ואטפח את נופי,
סופי שאטיל צילי עליכם ואהיה שליט הגבעה"
פנה הגבוה מהשלושה בקולו המתנשא לשני אחיו .
" אולי אתה הגבוה בינינו אבל אני חכם ממך,
מעמיק אני שורשי, אלי מי תהומות יגיעו,
ובעת בצורת כשאתם תתיבשו איוותר מלך הגבעה"
השיב לו האלון הנמוך תוך שהוא מותח ענפיו אל על.
האלון הבינוני שתק ומשקרבתי אליו שמעתיו לוחש לעצמו:
"אולי אתם חכמים ואולי אפילו תהיו מלכים.
ואולם אני אחלק לשדי בין נופי ושורשי,
ישקו שורשי את ענפי ויזין נופי את שורשי"
לימים צמחו האלונים עד אשר נראו למרחוק,
האחד גבוה ורחב, השני נמוך שורשיו שלוחים לכל עבר,
וביניהם האלון הבינוני שנופו ושורשיו במידה.
ואכן נקראה הגבעה גבעת שלושת האלונים.
לימים, נפלה על הארץ בצורת קשה.
יבשו השדות, קמלו אפרי המרעה, חרבו הבארות.
חיפשו העזים הרעבות ירק להשביע רעבונן הכבד,
טיפסו על הגבעה הקטנה וכילו את עליו וענפיו של האלון הנמוך,
עד שקמל לבלי קום.
ימים ספורים אחר כך פרצו רוחות קדים עזות,
החל האלון הגדול להשיר עליו בזה אחר זה,
לא הספיקו שורשיו הקצרים להרוות את ענפיו הקודחים,
וסופו שהכריעה אותו הרוח ,
נטה על צידו ושורשיו הקצרים נחשפו ומבוישים.
וכך נותר לו בודד על הגבעה האלון הבינוני,
שנופו היה גבוה דיו שלא ישחיתוהו עדרי העיזים,
ששורשיו עמוקים דים להגיע למי מעמקים,
וחזקים דים לעמוד בפני הרוח.
משחלפה הבצורת שב האלון לצמוח עד היותו נישא על כל סביבותיו,
נשכחו שני אחיו ומאז קרויה הגבעה גבעת האלון הגדול"
עשה הסב אתנחתא קצרה בדבריו ושב ופנה לנכדו:
"ואשר אני למדתי משלושת האלונים הוא
שהחפץ במלוכה ברת קיימא, צריך שיכין עצמו לימי בצורת"