נבחר בין 10 הסיפורים בתחרות הסיפור הקצר 2018 של אתר "עברית" ו YNET
אָלְטֶע זָאכֶן
כשיצאתי מפתח ביתי אחר הצהריים, באחד מאותם ימי קיץ חמים, הבחנתי במקס השכן הזקן מהדירה הסמוכה כשהוא רובץ כהרגלו על כיסא נוח ישן בחצר הבית המשותף שאנו חולקים ברחוב החלוץ שמונה. בחזית הפונה לרחוב של הבית הישן בן שלוש הקומות וששת הדיירים עומדת חצר שפעם היתה גינה מטופחת שנותרה ממנה רק גדר חיה דלילה משיחי הדס.
מקס גר בדירתו זו מאז עלה ארצה לפני עשרות שנים, אחרי המלחמה הגדולה. מדי יום אחר הצהריים נוהג מקס לשבת בכיסא הנוח הישן שלו שקנה אותו עת עבר לראשונה לדירה זו. כסא נוח מעץ שמושבו יריעת בד ברזנט עבה עם פסים דהויים שפעם היו כנראה כחולים, כסא מאותם כיסאות שניתן להטות את משענת הגב שלו לנוחיות היושב בו.
לא לבד יושב מקס על כסאו זה. על ברכיו הגרמיות מונחת שמיכת צמר מקופלת בקפידה. על השמיכה רובץ החתול כצל'ה, קרוב משפחתו היחיד של מקס, על כצל'ה מונח ספר ישן שדפיו מצהיבים וכריכתו הקשה פינותיה קטומות ובחזיתה מדבקה לבנה שעליה כתוב שם הספר בכתב יד באותיות בולטות "המערב הפרוע מאת קרל מאי". את המדבקה הדביקה קרוב לוודאי הספרנית בספריה העירונית בה מחליף מקס ספרים שאינו קורא אותם והיא שהמליצה לו לפני שמונה שנים לקרוא את עלילות וינאטו ויד הנפץ, למרות שמקס כלל לא יודע לקרוא בעברית. בכלל, מקס לא טוב בשפות, וכך העברית שלו נותרה עילגת למרות שהוא נחשב "ותיק" בארץ. מקס למד מזמן שבארץ אפשר להסתדר לא רע עם אידיש וויתר על לימוד העברית. מפיו למדתי שאת האידיש למד בבית הוריו בגרמניה לפני המלחמה הגדולה כיון שההורים שהיגרו מפולניה לגרמניה בשנות העשרים דברו ביניהם בבית רק באידיש. "מה עם גרמנית?" שאלתיו פעם והוא מלמל באידיש "יימח שמם וזכרם, כולירות".
פעם אחת כשיצאתי לחצר המשותפת שלנו פניתי אל מקס ושאלתיו בעברית מתובלת באידיש רצוצה שלמדתי מסבתא : " מקס איך אתה קורא את המערב הפרוע בעברית והרי אתה לא יודע עברית?" מקס חייך אלי בסלחנות וענה באידיש " אִיך רֶעטְס נִישְט" כלומר איני קורא את הספר, והמשיך להסביר לי באידיש והבנתי ממנו שהוא קרא את הספר בגרמנית אולי עשרים פעם בהיותו ילד בגרמניה, שהוא זוכר כל מילה מהספר ולכן הוא לא צריך לקרוא ממש וגם ספר בעברית אפשר לא לקרוא.
את מקס היכרתי מזה זמן רב ומשיחותינו הקטועות בחצר למדתי שמקס היה נער ניצול שואה שכל משפחתו נספתה והוא היחיד ממשפחתו ששרד את המחנה בגרמניה, "כיון שהייתי ילד ששורד". לדבריו הוא השתמש בשיטות הישרדות שלמד מוינאטו,מיד הנפץ וכמובן גם מיד האש, גיבוריו מהמערב הפרוע. דרך אגב, הוסיף, ידעת בכלל שהסופר קרל מאי היה גרמני? לא, לא ידעתי.
באותו יום קיץ חם אחר הצהריים בעוד מקס "קורא" מהספר שעל ברכיו נשמע מהרחוב שבחזית ביתנו קול מנוע של אוטו שנשמע כמו שיעול שיוצא בבקר מפיו של אדם זקן שהוא מעשן כבד. מבעד לגדר החיה הדלילה שמקיפה את החצר ראה מקס טנדר פיז'ו 403 ישן , שצבעו האפור דהוי וצרוב מהשמש וכולו חבוט ומקומט. הטנדר נעצר ברחוב שבחזית החצר. מדלת הטנדר, ששמשת חלונה חסרה ושנפתחה בקול חריקה צורמת, יצא הנהג. לבוש היה במכנסי חקי רחבים הקשורים למותניו בחבל פשתה, על ראשו כובע קסקט ישן ועל כתפיו זרוק ז'קט פסים מוכתם וצר על מידותיו. למקס נראה הנהג עם זיפי זקנו המאפירים כבן ששים, אבל הוא לא היה בטוח בזה. בארגז הטנדר הפתוח היו מונחים כמה רהיטים ישנים וזוג אופני ילדים ללא מושב..
הנהג הניח את 2 כפות ידיו בשני צידי פיו והכריז בקול גדול "אלטע זאכן…אלטע זאכן… שולחנות, כיסאות, ארונות ישנים,… אלטע זאכן …. אלטע זאכן..". אלטע זאכן יודע כל ילד זה דברים ישנים בעברית.
המילים באידיש שנשמעו פתע מוכרזות בקול ע"י הנהג הזקיפו את אוזניו וגבותיו של מקס. הוא התיישר בכסאו, סגר את הספר והיטה ראשו בכיוון הגדר החיה. מבין שני שיחי הדס שבגדר בצבץ ראשו של הנהג עם כובע הקסקט. עיני מקס והנהג נפגשו והנהג שואל בקול "אלטע זאכן?". מקס לא ידע נפשו מאושר, סוף סוף מישהו שיודע אידיש. ברור היה לו שהנהג דובר האידיש אינו צבר. מיד ענה מקס וחיוך גדול על פניו "יוֹ יוֹ, אִיך בִּין אָלטֶע זָאכֶן…" רוצה לומר "אני דבר ישן" ומוסיף קריצה לעברי. בתשובה החזרתי קריצה למקס.
הנהג שאב עידוד מדברי מקס שכן הבין מהם ומפניו עטורי החיוך של מקס שהזקן שמולו רוצה לתת לו דברים ישנים. "אלטע זאכן… אלטע זאכן…" חזר הנהג ועיניו השחורות מחייכות. מקס קם באחת מכסא הנוח שלו, תוך שהוא מפיל את "המערב הפרוע". כצ'לה החתול זינק מברכיו ונחת לצד הכסא על אדמת החצר. גם השמיכה נשרה מברכיו של מקס על האדמה והוא החל צולע לכיוון הנהג שראשו היה תקוע עדיין בין שיחי הגדר החיה ואומר תוך כדי כך : " שואה? שואה? ". הנהג נרתע מעט לאחור ומלמל "שְוַאי! שְוַאי! " מקס חשב שהנהג מאשר לו שהוא אכן מהשואה, אני זכרתי מלימודי הערבית בבית הספר שהנהג מלמל "לאט! לאט!". אולי נרתע מעט מההתלהבות של מקס שגאתה והלכה. סוף סוף מישהו בארץ הזו שמבין אותו.
"מחנה? אִיך בִּין פוֹן מחנה טריזנשטט" פירט מקס לנהג. פני הנהג אורו. הוא חשב שהבין את כוונת מקס וענה :
"מחנה בַּלָאטָה, אַנַא מִן מחנה בַּלָאטָה" . הנהג ממחנה פליטים בשכם, חשבתי לעצמי.
מקס שקלט רק את המילה מחנה מפי הנהג לא ידע את נפשו מרוב אושר. כבר שנים שהוא מחפש ניצול מהמחנה שלו כדי שיוכל להחליף איתו זכרונות ואולי גם פירורי מידע על משפחתו.
בינתיים הגיע מקס בצליעה עד לנהג, אימץ אותו לחיקו וחיבקו בחוזקה.
כשהשתחרר הנהג מלפיתת זרועות מקס הוא הצביע על כסא הנוח של מקס ושאל "אלטע זאכן?"
מקס שהיה נרגש מעוצמת המפגש הבלתי צפוי הנהן בראשו במרץ ואמר "אלטע זאכן" רוצה לומר: כן, הכסא נוח ישן נושן.
הנהג לא היסס לרגע, הרים את כסא הנוח ונשאו במהירות לטנדר, הניחו על ערימת הרהיטים הישנים שבארגז הטנדר, נכנס לקבינה , התניע ונסע תוך שהוא פולט עשן שחור מאגזוז רכבו.
מקס הסתכל לעברי, משך בכתפיו כלא מבין אך על פניו היה מרוח עדיין חיוך גדול של אושר.