אֶטְקָה השכנה ערב יום השואה תשע"ח
יום אחד לפנות ערב, בשעה שהשמש שיורדת מהכרמל לים טרם טבלה אצבעות רגליה באופק הים שמעבר למפרץ בחיפה ,אך כבר היתה מתחת לתרני הספינות שעוגנות בנמל, ישבנו כהרגלנו על המדרגות היורדות מהרחוב שלנו לבית שלנו. הבית שלנו היה בית משותף ברחוב ארלוזורוב תשעים. כמו כל הבתים המשותפים באותו רחוב הוא היה מונח על מדרון הכרמל הגולש למפרץ וכמו כל הבתים היו בבית ארבע קומות, וחדר מדרגות משותף ומדרגות משותפות היורדות מהרחוב, עליהן ישבנו צפופים זה לזה. עמוס, חסידה ואני. שלושתנו היינו בכיתה ג', קטנים גדולים.
היה זה מוצאו של יום שואה עצוב והתחלנו לדבר על דברים עצובים. הכי עצובה היתה אטקה, כמובן.
אטקה גרה בקומה שמתחת לקומת הקרקע. זוהי קומה מיוחדת רק לבתים משותפים ברחובות העולים במעלה או יורדים במורד צלע ההר בחיפה. בקומה הזו היו המרתף המשותף שקראנו לו מחסן ובו נשמרו עצי ההסקה לחימום מי האמבטיה השבועית של יום חמישי בערב והיה בה המקלט בו הסתתרנו כשהיתה אזעקה כמו במלחמת סיני כשניצחנו את המשחתת המצרית איברהים אל אוול במפרץ שמעבר לנמל. בבית המשותף שלנו צמוד למקלט היה חדר קטן עם חלון קטן ודלת אחת צרה שפנתה לחצר המאובקת בה שיחקנו כדורגל. בחדר גרה אטקה.
אטקה היתה אחרת משאר הדיירים. הדלת לחדר שלה לא היתה בחדר המדרגות המשותף כמו הדלתות שלנו הדיירים הרגילים. חוץ מזה אטקה היתה לבדה בעולם, לא היו לה לא בעל ולא ילדים ולא משפחה. ממש לבדה. וחוץ מזה אטקה אף פעם לא חייכה, גם לא כשפגשה אותנו כששיחקנו כדורגל או תופסת מול דלת חדרה. כששאלנו את ההורים שלנו מאיפה הגיעה אטקה לחדר הקטן ולמה היא אף פעם לא מחייכת השיבו לנו בקיצור נמרץ ובחוסר רצון להאריך בנושא." אטקה באה משָׁם! בגלל זה היא לא מחייכת!"
מהר הבנו שאין טעם להמשיך לשאול את ההורים על אטקה כי ממילא לא נקבל תשובות יותר ברורות לשאלותינו. הה, כמעט שכחתי!. אטקה היתה אחרת גם בלבוש. תמיד, אבל תמיד, היא לבשה חולצות אפורות עם שרוול ארוך, גם בזמן החופש הגדול והחם כשכולנו לבשנו גופיות לבנות ונסענו באוטובוס פעם בשבוע להתרחץ בחוף השקט.
אטקה היתה החידה הגדולה שלנו ילדי הבית. מידי פעם ובעיקר ביום השואה חזרנו לעסוק בנושא בתקווה לפתור את החידה. בעצם ענין השרוולים נפתר זה מכבר. חסידה שרואה ושומעת הכל ראתה פעם את אטקה כשהיא תולה כביסה על חבלי הכביסה המשותפים בחצר וכשהרימה אטקה ידיה לתלות חולצה נוטפת מים נחשפו מעט זרועותיה וחסידה נשבעה שראתה מספר כחול בן חמש ספרות על זרועה הימנית. "אני נשבעת בספר התורה!" הפצירה חסידה אז נאלצנו להאמין לה. ענין המספר לא דרש הסבר כי היה כזה לכמה אנשים שהיכרנו וידענו שזה מספר שחרטו הגרמנים הנאצים יימח שמם וזכרם על זרועות היהודים. למה חרטו לא הסבירו לנו. עמוס אמר שהוא חושב שזה היה במקום השם של היהודי, כי שמות המשפחה של היהודים הם ארוכים וקשים ובשפה לא מוכרת בכלל והם גם מטעים לפעמים. לדוגמא עמוס אמר שאמא שלו מכירה מישהו נמוך ששם המשפחה שלו לנגר ואחר שהוא גבוה ושם המשפחה שלו קורצמן ושהיא צוחקת כל פעם שהיא מספרת לו את זה. "אני לא מבין מה מצחיק אבל אני גם צוחק שאמא לא תחשוב שאני מטומטם." מסיים עמוס את הסיפור בלי לצחוק.
שוב סטיתי מהנושא כמו שהמורה אומרת לי כל פעם שאני עונה על שאלה שלה לפני כל הכתה. אז הנושא שהעסיק את חסידה אותי וגם את עמוס באותו יום שואה היה האם קיים מקום בשם "שָם" ולמה אטקה כל כך אחרת מאיתנו. בעצם זו היתה שאלה לכל יום בשנה כשלא שיחקנו כדורגל או בָלוֹרוֹת בחצר. בלורות למי שלא מבין זה גולות חיפאיות.
חסידה שהיתה מדברת הכי הרבה והכי מהר בינינו התחילה כמו תמיד ראשונה." אני חושבת ששָם
זו ארץ בחוץ לארץ שחיו בה רק יהודים. בעצם זה היה אי באמצע הים שאליו ברחו היהודים כל פעם שרדפו אותם. האי היה מוקף ים שורץ תנינים ענקיים שהיו טורפים כל מי שנכנס לים ואפילו סירות שלמות היו טובעות כשהתנינים נגסו בהן מכל עבר. אפילו אוניות מלחמה עם תותחים, כמו איברהים אל אוול התנינים היו מטביעים בקלי קלות. כשהגרמנים הנאצים יימח שמם וזכרם התחילו לרדוף את היהודים בגרמניה ברחו כל היהודים לאִי שָם. אני חושבת שבגלל זה אומרים בטעות אֵי שָם כשלא יודעים איפה נמצא מקום. צריך להגיד אִי שָם" עצרה חסידה את דיבורה המהיר כדי לקחת אוויר לקראת ההמשך.
ניצלתי את ההפסקה הקצרה הזו לשאול את חסידה: "איך היהודים הגיעו לאי אם במים היו מיליוני תנינים ענקיים וטורפים?"
" אם לא היית קופץ עם השאלות שלך היית כבר יודע את התשובה לשאלתך ממה שהתכוונתי לספר", אמרה חסידה והמשיכה :"היהודים היו חכמים וגם בעלי נסיון עם פרעות ורדיפות וחפרו מנהרות סודיות מתחת לאדמה ומתחת לים התנינים. מנהרות מגרמניה עד האי שם וככה הגיעו כולם בלילה אחד לאי שם בלי שהתנינים הענקיים והגרמנים הנאציים ימח שמם וזכרם הרגישו בכלל. כל היהודים התחבאו על האי בזמן המלחמה. הגרמנים חיפשו אותם בכל פינה ביערות ובכל המערות בהרים רק לא באי שם כי גם הגרמנים הנאצים יימח שמם פחדו מהתנינים ולא ידעו על המנהרות היהודיות סודיות.. לאחר כמה זמן החליטו היהודים על האי לשלוח מרגל לגרמניה לראות האם נסתיימה המלחמה. אטקה שהיתה אישה אמיצה וצעירה ולא היה לה עדיין לא בעל ולא ילדים התנדבה לחזור דרך המנהרה הסודית לגרמניה. כשיצאה מהמנהרה בגרמניה ראתה שהגרמנים הפסידו במלחמה. גרמניה נהרסה והגרמנים הסתתרו במרתפים מתחת להריסות, כמו היהודים בזמן הפרעות. רשמה אטקה הערות בפנקס קטן וחזרה לחפש את פתח המנהרה הסודית בה הגיעה מהאי וגילתה שבינתיים הצבא הטוב שכבש את גרמניה מהנאצים פוצץ את פתח המנהרה. כמובן שהיא לא יכולה היתה לחזור לאי שם ולבשר ליהודים שהמלחמה נגמרה ושהנאצים הפסידו. מחוסר ברירה עלתה אטקה על ספינת מעפילים והגיעה לחיפה , לרחוב ארלוזורוב ונהיתה שכנה שלנו"
"מה קרה לכל היהודים באי שם" קפצתי לשאול את חסידה לפני שתספיק להמשיך לדבר.
"מה זאת אומרת מה קרה? הם כמובן עוד באי שם. הם לא יודעים שהמלחמה נסתיימה וחוץ מזה כל המנהרות הופצצו בגרמניה ממטוסים של הטובים והפתחים שלהן נסתמו. אז הם הקימו לעצמם מדינה יהודית זמנית באי שם והם מחכים שנגלה אותם ונעלה אותם לארץ באניות מעפילים, כמו אטקה" סיימה חסידה את הסיפור.
עמוס ואני שתקנו כי חשבנו על הסיפור של חסידה בזמן שחסידה הסתכלה עלינו במבט ניצחון ועל שפתיה מרוח חיוך מגומה לגומה.
"רגע, רגע" קפץ פתאום עמוס. "אני חושב שחסידה המציאה סיפור יפה אבל הוא לא נכון. אני מכיר את הסיפור האמיתי של ארץ שָם."
"אז למה אתה לא מספר כבר? " שאלתי את עמוס כדי שיספר כבר. עמוס המשיך:
" אחי הגדול דני שהוא כבר בכתה ו' סיפר לי ששָם הוא לא שֵם של ארץ. בעצם הוא קיצור של המילה 'שָמַיִם' . דני אומר שאטקה הגיעה מהשמים. אני חושב שדני צודק ושמים הוא גם שם של כוכב רחוק, גבוה מעל כל הכוכבים ועל שמו קוראים לשמים שמעל הכוכבים בשם שמים. אטקה הגיעה משָם,כלומר מכוכב שמים שבשביל לקצר קוראים לו שָם.
הגרמנים הנאצים יימח שמם וזכרם שנאו את היהודים כי הם יהודים ואולי בגלל שמות המשפחה הקשים שלהם. הם נלחמו נגד כל העולם וגם רצו לסלק את היהודים מכל גרמניה ואפילו מכל העולם. אז הנשיא שלהם, שקראו לו היטלר ימח שמו וזכרו החליט : "נשלח את כל היהודים לשמים" ובעצם הוא התכוון למה שהתכוון המן הרשע בפורים.
הדבר נודע בסוד לרב הגדול של היהודים בגרמניה והוא אסף את כל חכמי היהודים לחשוב מה עושים. ישבו החכמים וחשבו ולא מצאו שום רעיון טוב להציל את היהודים,עד שקם אחד החכמים שהיה גם מדען כוכבים, כאלה שנקראים אסטרונומים, ואמר לחבריו החכמים בלחש, שהגרמנים לא ישמעו: " מעל הכוכבים שאתם רואים בלילה, יש כוכב אחד מיוחד מאין כמוהו שנקרא 'שמים' אבל בעצם הוא כוכב, והגרמנים לא מכירים אותו. בכוכב הזה יש הכל כמו אצלנו והכי חשוב יש בו מים. בגלל זה קוראים לו שמים כי יש שם מים. רק כמה מדעני כוכבים יהודים יודעים עליו והם החליטו לשמור אותו בסוד לעת צרה שוודאי תבוא. בואו נציע לגרמנים שאנחנו נשלח את כל היהודים לשמים שלהם בלי בלגן אבל בתנאי שנעשה את זה בלי עזרתם. הם יחשבו שאנחנו נפתור להם את הבעיה בשקט אבל באמת אנחנו נעביר את כל היהודים לכוכב שמים הסודי שלנו ולא לשמים שלהם." פתאום קפץ אחד החכמים היהודים ושאל איך נעביר את כל היהודים לכוכב שמים והמדען כוכבים אמר " את זה נשאיר בינתיים סודי עד שנעביר את כל היהודים לשמים שלנו". עמוס לקח אוויר בנשימה עמוקה והמשיך כשחסידה ואני עוקבים אחריו בעינים פקוחות לרווחה, אבל לא כל כך מאמינים לסיפור שהמציאו עמוס ודני, בעצם אולי..
" הרבנים אספו את כל היהודים בככרות של העיירות וכפרים שבהם הם גרו , הסבירו להם באידיש כדי שהגרמנים לא יבינו שהם הולכים להעלות אותם לכוכב שמים ולא לשמים של הגרמנים ושעליהם להאמין להם, לרבנים. לאחר שקראו "שמע ישראל" בקול גדול הסתדרו היהודים בכל ככר בתור גדול וצעדו בשקט, בשקט, משפחות משפחות מחוץ לעיירות ושם בשדות הפתוחים חיכו להם האסטרונומים היהודים עם כדורים פורחים ענקיים בכל הצבעים והיהודים נכנסו לכדורים הפורחים והמריאו לאט לאט למעלה לשמים עד שנעלמו . הגרמנים הנאצים ימח שמם היו בטוחים שכל היהודים נעלמו למעלה בשמים, אבל הם טעו. האסטרונומים הוליכו את הכדורים מעבר לעננים ומעל הכוכבים עד שהגיעו כולם לכוכב 'שמים'. לאחר שנחתו על הכוכב הם נשארו לחיות כמה שנים בכוכב שמים שנתנו לו כינוי חיבה 'שָם' ". גם אטקה היתה על כוכב שם.אחרי כמה חמש שנים אולי, נודע לחכמים שהטובים בעולם ניצחו את הנאצים ימח שמם. ליתר ביטחון שלח הרב הגדול את אטקה לבדוק אם השמועה שהגרמנים הפסידו נכונה. אטקה היתה אז צעירה ולא היו לה ילדים הסכימה לצנוח במצנח גדול מכוכב שמים לכדור הארץ. אחרי כמה ימים היא נחתה עם המצנח בארץ ישראל וראתה שנכון שהגרמנים הפסידו אבל לא ידעה איך להודיע על כך לרב הגדול בשמים. לא היו אז סמארטפונים ובארץ לא היה אז אפילו כדור פורח אחד בשביל לעלות לשמים. בינתיים, עד שיהיה בארץ כדור פורח אטקה, שבאה משם, גרה בבבית שלנו ברחוב ארלוזורוב. עד היום כל היהודים שעלו לשמים חיים בריאים ושלמים על כוכב שמים ומחכים לאטקה שתחזור ותבשר האם אפשר לחזור לכדור הארץ בלי לפחד מהגרמנים" . עמוס סיים את דבריו והסתכל עלי כדי לראות אם אני מאמין לו או לחסידה.
אני הרכנתי ראש ושתקתי. לא נראה לי שהסיפור של חסידה על האי שם אמיתי ולא הסיפור של אח של עמוס על הכוכב שם אמיתי. אני שמעתי פעם את הורי מתלחשים בחדר השינה שלהם ונדמה לי שאמא סיפרה לאבא משהו על אטקה כי שמעתי מילים כמו 'אטקה','בעל וילדים', 'נשארו שם' , 'השֵם ינקום '.
אני האמנתי יותר לאמא מאשר לחסידה ואפילו יותר מלעמוס.
עובדה ששניהם הרי אמרו שלאטקה לא היה בְּשָם בעל וילדים ושכל היהודים שם בסדר, אז למה אטקה כל כך עצובה?