אֶטְקָה

אטקה היתה "משם".

משחקים היינו בחצר הבית המשותף

בסמוך לחדרה של אטקה.

לאטקה לא היתה דירה, כמו לשאר השכנים.

לאטקה היה חדר,

חדר יחיד עם חלון יחיד

ועם דלת אחת שנפתחה לחצר הבית.

החדר של אטקה היה סלון וחדר שינה

החדר של אטקה היה מטבח וגם הול

החדר של אטקה היה יחיד והכל.

אטקה לא היתה שכנה ככל השכנים,

לא רק בגלל שהכניסה לחדרה היתה מחצר,

בעוד הכניסות לבתי השכנים היו מחדר המדרגות,

לא רק בגלל שאטקה היתה לבדה ויחידה בחדרה

והשכנים היו משפחות עם הורים וילדים,

אלא בגלל שאטקה באה "משם".

כך היתה אמא עונה לשאלותינו על אטקה,

עוד בזמן שהיינו תמימים ושואלים.

אף פעם לא ידענו היכן נמצא "שם",

האם "שם" הוא מקום קטן או גדול,

האם "שם" במזרח או בצפון

האם ב"שם" חיים גם ילדים.

אטקה באה "משם"

ומאז היא שותקת.

אטקה היתה הולכת בבוקר לעבודה

יוצאת מחדרה הפונה לחצר

וחוזרת אליו עם ערב, דרך החצר.

במה עבדה אטקה לא ידענו,

וכילדים גם כנראה לא שאלנו.

לא שאלנו כי למדנו שהתשובות לשאלות אטקה

הן תמיד אותה תשובה – אטקה "משם".

בגלל שם לאטקה אין בעל,

בגלל שם לאטקה אין ילדים.

ולא ידענו גם האם שם היו לה,

בעל ואולי ילדים.

אטקה לא פתחה אף פעם רדיו חזק.

אטקה לא שמעה את שושנה דמארי והכלניות,

אטקה לא באה לשכנים לשמוע עם כולם

את נחמיה בן אברהם משדר כדורגל ממוסקווה.

אטקה היתה שומעת רק מדור לחיפוש קרובים.

וילדים כמונו לא ישבו עם ההורים

לשמוע מדור לחיפוש קרובים.

כי זה היה משהו "משם".

ו"שם" לא היה עניין לילדים,

שם היה בעצם משהו קצת מפחיד.

ואטקה באה משם.

אטקה לא היתה מדברת הרבה,

בעצם רוב הזמן היא שתקה.

איני זוכר את צבע עיניה

שהסתתרו קטנות ומרוחקות מאחורי משקפיה העבות

אבל אני זוכרת היטב את צבע המספר,

המספר שהיה על זרוע, המספר שלה "משם".

וכשאטקה היתה עוברת לידינו בחצר,

לא הסתכלנו לתוך עיניה ואמרנו שלום

כמו שלמדונו לעשות כשעוברים השכנים.

הסתכלנו על זרועה בתקווה,

בתקווה לראות את המספר הכחול מבצבץ משרוול חולצתה.

אטקה לא דברה איתנו הילדים הרבה,

בגלל שאטקה כמו שאמרתי לא דברה בכלל הרבה,

וגם בגלל שאטקה לא ידעה הרבה מילים בעברית.

מן הסתם "שם" לא דברו עברית.

אטקה דברה מעט אידיש וגם מעט פולנית

מעט כי לא היה לה כל כך עם מי לדבר.

רק אמא היתה מתלחשת איתה פה ושם,

רצוי שהילדים לא יישמעו

וכשאמא דיברה בלחש בבית או אצל השכנים,

זה תמיד היה באידיש או בפולנית.

אז זה סימן שאטקה ידעה אידיש ואולי פולנית.

כשגדלנו מעט ובינתיים גם עברנו דירה,

שכחנו קצת את אטקה, ולא רק אותה,

והיינו רואים ברחוב אישה עם מספר כחול על זרועה,

ידענו שהיא באה "משם"

והבנו גם שהיא לא הגיעה לכאן,

לשום מקום,

אולי בעצם היא נשארה שם.