אליהו בא למושב
כשיצאתי באותו ערב תוך התפתלות גמישה מהפיאט 600 המיניאטורית של שמואל חיכה לי מנחם בכניסה למחנה הקראוונים הנקרא גם הישוב הזמני וגם המושב. שמואל היה על פי קביעת תורן הנסיעות המושבי ההסעה של אותו יום לעובדי החוץ בחיפה וזו בדיוק הסיבה היחידה שחזרתי איתו. תורן הנסיעות היה תפקיד מפתח במערכת ולא היה אפשר לערער על קביעותיו שפורסמו מידי ערב על לוח המודעות בכניסה למשרד. שכן אם ניתן היה לערער על פסיקותיו קרוב לוודאי שהייתי מנצל זכות כזו עד תומה ובלבד שלא אזדקק לשירותי הפיאט 600 שמרגע שהצלחת להידחק לתוכה, היית מצוי במצב של חרדה מתמדת מתי ואיפה תסתיים הנסיעה.
כאמור חיכה לי מנחם מזכיר המושב בכניסה והודיעני שמחר אחה"צ אליהו וורדה עולים ליישוב ושאני אחראי על העברת חפציהם. עוד מסר לי מנחם פתק ובו הכתובת והשם של סגני לאותה משימה, איזי.
לא שאלתי את מנחם למה דווקא אני כיון שבאותם ימים ראשונים של שיתופיות עדיין חשבתי חיובי וכיוון שהעברת חפצי מועמדים ביום עלייתם היה תחום התמחותי וצברתי בו מוניטין רב.
למחרת אחה"צ התייצבתי במשרד, לקחתי את מפתחות הטנדר של המושב שתלויים היו על מסמר בכניסה קראתי לאיזי ויצאנו. כיון שהדרך מהגליל לתל אביב אורכת אנצל הזמן לספר על אותו הטנדר של המושב. הטנדר של המושב היה הטנדר היחיד של המושב באותם ימים, בטרם היות הסימקה וצאצאיה אחריה. הטנדר האפור לבית פיז'ו מודל 404 היה למעשה ממייסדי המושב, ולמען הדיוק הוא היה המושב או לפחות המוסד המרכזי של המושב. כדי לערוך מפגש עם מושב הנהג שלו היית צריך או להיות מנחם, או להתחנף ולהתרפס בפני מנחם או לחכות 5 שבועות ברשימת המתנה למימוש הזכות הגדולה בשבת. הוא שאמרתי, הטנדר היה מאושיות המושב ותמצית הווייתו.
איזי שישב לצידי והחזיק בידו את הכתובת התל אביבית של המשפחה המועמדת טען כהרגלו בבטחון שהוא מכיר את הסביבה ושהוא כבר יכוון אותי. איזי אכן כיוון אותי ואפילו בכוונה רבה אלא שלאחר שעה של נסיעת סרק ברחובות תל אביב עצרתי ליד אישה עם סלים שכיוונה אותי לכתובת, הפעם הנכונה.
החניתי את הטנדר בחזיתו של בית משותף תל אביבי רגיל לגמרי. טיפסנו במדרגות לקומה השניה ודפקנו על הדלת של דירה מספר שלוש שנפתחה כשבעברה השני מתגלה לנו אליהו ועל פניו ניכרים סימני מתח של המתנה מאומצת לגאולה.
אליהו לא היה סתם עוד מועמד. ראשית, אליהו היה אליהו ולא אלי. למען הדיוק הוא היה האליהו היחיד שהיכרתי שלא היה אלי. שנית, אליהו היה זקן, ממש זקן. אנחנו היינו בקושי עם תואר ראשון. אליהו היה גדול מאיתנו בכמה שנים, אולי שלוש אולי יותר, ויותר מזה, לאליהו היה תואר שני! ולא רק תואר שני היה לו לאליהו, היו לו מכנסי בד אפורים כמו שהיו לאבא שלי והוא היה מתולתל, מתולתל מאד.
אליהו היה לאגדה ולמושא הערצת גרי הקראוונים שכן הוא היה ראש צוות פרפור בתעשייה האווירית!
כששמעתי שלמושב יש מועמד עם תואר שני שהוא ראש צוות פרפור בתעשייה האווירית הבנתי לראשונה שהעסק של המושב הולך להיות עניין רציני. ולמען הדיוק הרגשתי פרפורי התרגשות בשיפולי בטני עד שלא העזתי לשאול מה זה בדיוק ה"פרפור" הזה ומה הקשר בין פרפרים לאווירונים, אולי ששניהם טסים, פתרתי לעצמי זמנית את הדילמה.
כאמור, את הדלת פתח לנו לא אחר מאשר ראש צוות פרפור בתעשייה האווירית, לבוש במיטב אותם מכנסי בד אפורים שהיו איתנו עוד שנים רבות לאחר יום עליית בעליהם למחנה הזמני. איזי ואני נכנסנו לבית אחרי אליהו. הצגתי את עצמי כמרכז צוות העברת חפצי מועמדים ולמען דייק הוספתי שמנחם שלח אותנו ושאיזי עוזר לי במשימה. העפתי מבט מהיר מסביב, דירה עירונית רגילה של שנות השבעים. הנחתי מבט על הפנים הורדרדים שמתחת לשיער המקורזל ושאלתי את אליהו במקצועיות "מה יש להעביר היום?". אליהו הצביע על מכונת כביסה רגילה למדי ועל ערימת ספרים לא רגילה למדי. הסתכלתי על איזי, איזי הסתכל עלי ושנינו תקענו מבט שכולו סימן שאלה באליהו, בבחינת "נו, ולמה זה לא ארוז?".
אליהו למרות גילו המתקדם ותוארו הבכיר לא הבין או אולי התעלם מהשאלה שלא נשאלה, והשיב בשאלה משלו: "מה עושים עכשיו?"….
באותה שניה ממש הבנתי שקורה פה משהו רציני, סדקים ראשונים באיתנות המיתוס שהתפתח בין הקראוונים בהיוודע דבר מועמדותו של ראש צוות פרפור בתעשייה האווירית.
" איזה תואר שני יש לך" שאלתי את אליהו.
כיום כבר איני זוכר אם התשובה היתה מכונות ותואר ראשון במתימטיקה או להיפך, אך זה ממש לא מהותי לענייננו.
"העיקר שהאיש מהנדס מכונות, משמע הוא יוכל לתרום למושב מכישוריו ולשפץ את הפיאט 600 של שמואל" חלף הרהור משהו ספקני בראשי.
"פעם ראשונה עוברים דירה, הה" בא איזי סוף סוף לעזרתי.
"לא, כבר עברנו 3 דירות" הפתיע אליהו אותנו. שוב החלפנו איזי ואני מבטים והפעם עם שני סימני שאלה. גם בעיניים של איזי הבחנתי בסדקים ראשונים.
"אם כך בואו נארוז, כנהוג בעת שעוברים דירה" אמרתי בסמכות שנימה של זלזול שזורה בה.
איזי ניגש לערימות הספרים שעל הרצפה והתחיל קושר אותן בחבילות כשאליהו מתבונן בו בתחינה ובחרדה שמא ייחנקו הספרים מעוצמת הידוק חבלי הקשירה.
אני ניגשתי למכונת הכביסה כיון שכמומחה המושבי להעברת חפצי מועמדים, טיפלתי אישית בחפצים שנדרשה מקצועיותי בהכנתם להעברה וכזאת הייתה מכונת הכביסה.
אליהו התבונן בי עת פתחתי את דלת המכונה. "תביא חתיכת חבל" הוריתי לו תוך ניצול מעמדי במצבי אריזה לקראת העברה. אליהו הביא חתיכת חבל ואני התחלתי לקשור את התוף המסתובב של המכונה.
"בשביל מה אתה קושר את המכונה?" שאל אותי מהנדס המכונות שהוא גם ראש צוות פרפור. היתה זו שאלה גורלית כיוון שממש באותו רגע התנפצה האגדה לעינינו.
" אני לא קושר את המכונה, אני קושר את התוף של המכונה" עניתי בזלזול מופגן. "ואני קושר את התוף כדי שלא יפרפר לי בדרך וידפוק את המנוע שלה וכדי שורדה תוכל לכבס לך את מיכנסי הגברדין האפורים שמא ישחירו".
מהנדס מכונות הפירפור לא ענה לי ושמר על איפוק מאומץ שהתבטא בסומק עז של כעס שהלך והתפשט מתחת לתלתלים הבהירים.
כדי למנוע התנגשות חזיתית עם שני חברי מושב מכובדים שעתידו באצבעותיהם לעת יצביעו באסיפה על קבלה לחברות בחר אליהו להיכנס באתו רגע לשירותים הסמוכים, שם טרח להדיח המים למען אמינות הצעד שנקט.
בעת ששהה אליהו בשירותים לחש איזי לכיווני "וואלה, מהנדס פולני עם טונה של ספרים באנגלית"
"לא סתם פולני, פולני ממוצא פולני!" עשיתי אבחנה מדוייקת יותר בהתבססי על היכרותי האינטימית מהבית עם הבעייה הפולנית והשלכותיה על הבנת החיים בישראל העצמאית והריבונית.
כשיצא אליהו מהשירותים העמסנו עליו את הספרים בעוד איזי ואני לוקחים את מכונת הכביסה בצורה מקצועית וירדנו במדרגות הבית התל אביבי המשותף לכיוון הטנדר שיסיענו לישוב הזמני, כשבינינו יושב ראש צוות הפרפור המובס, בפתחה של שנת מועמדות מתישה.