ששים פלוס על עשרים פלוס

מה שאני זוכר על מה שאיני זוכר

הקובץ הזה הוא לא רומן וגם לא ממש ספר זכרונות. הקובץ הזה הוא אוסף סיפורים על כמה טיפוסים שהתאספו להם ביחד להקים יישוב קטן בלב הגליל.  הייתי מוכן להישבע שרב הנאמר בסיפורים הוא אמת אם כי לא כל האמת ולא רק האמת. למען הדיוק הם תערובת של זיכרונות והזיות של ברנש בן ששים פלוס על חוויותיו של ממש אותו ברנש בהיותו בן עשרים פלוס והשאר לשיפוטכם.

סיפורי המעשה אולי היו, ואולי לא היו או לא בדיוק כמתואר, אולם הטיפוסים המאיישים אותם היו גם היו ונותרו עד היום דומים לעצמם, למעט העובדה הבלתי נמנעת שהם בגרו בארבעים שנה כמעט וגם אצלם זכרונות והזיות משתרגים זה בזה ורוב עיתותיהם עסוקים הם בויכוחים עקרים מה קרה באמת לפני ארבעים שנה, בבחינת "מה שאני אמרתי או מה שאתה זוכר". לדעתי, לכם שלא הייתם שם וזיכרונכם לא דהה זה ממש לא צריך לשנות.

אתחיל כנהוג בהתחלה.

היו אלה ראשית שנות השבעים, היו אלה גם ימי ראשית עידן המחשבים, טרם ניצחון המחשבים על האנושות. בטכניון, מוסד רודף חדשנות ידוע, החליטו להקים מחלקה מיוחדת לאילוף היצורים החדשים  הקרויים מחשבים שהופיעו באותם ימים כתוצאה מתהליך האבולוציה הדארוויניסטית ושנבאו להם עתיד מזהיר. למחלקה קראו מדעי המחשב, שם שהתגלה יומרני מעט בהתחשב בקוריקולום שנשא אופי אמנותי חופשי ממדעיות.

גייסו צוות למחלקה , פרופסורים ודוקטורים ושאר בעלי תואר שהיו פנויים באותה עת מעיסוקים אחרים,  הוסיפו אליהם מדען מנאס"א וכוריאוגרף מניו יורק ולסיום פתחו בהרשמה לסטודנטים. משלא היתה היענות נלהבת , פנו למועמדים שלא התקבלו לפקולטות האחרות ולכאלה שנתפסו משוטטים בוהים בשבילי הטכניון כיון שלא ידעו במה לבחור. אספו 20 סטודנטים והרי יש לנו מחלקה חדשה!.

מהר מאד התבררו שתי העובדות הבאות- הסטודנטים במחלקה החדשה לא היו מוכשרים במיוחד ללימודי מדעים לעומת זה סגל המחלקה לא ידע מה צריך ללמד כדי להכשיר מדען מחשבים ובעיקר לא היה להם ממי ללמוד , שהרי היינו חלוצים.

התוצאה היתה שחלק ניכר מהזמן חלק מהסטודנטים הקימו מועדון חברתי לא פורמלי שמטרתו לסייע לחבריו להעביר את הזמן בין ההרצאות, אחרי ההרצאות ואף בזמן ההרצאות. רב זמנם הפנוי בשפע בילו הסטודנטים במשחק הקנסטה (משחק קלפים בזוגות שחשבנו שהוא אינטליגנטי ויוקרתי למרות שהיה משוחק בימי ששי בערב על מרפסות הבתים בשכונתנו ע"י הורינו הפולנים שאמנם לא למדו מדעי המחשב אך ידעו לחשב את הנקודות ולמי מגיע וכמה גרושים). בשאר הזמן היינו עסוקים בניתוח משחק הקנסטה האחרון ובויכוחים מי יותר טוב.

יום אחד, והוא לא היה יתום, בוטלה אחת ההרצאות בתואנה שהמרצה חולה. קפצתי והצעתי לכמה חבר'ה ממועדון הקנסטה לקפוץ לטיול ביערות הכרמל מסיבה שאפרט בהמשך. לי היתה חיפושית עתיקה ומתפוררת שנסעה למרות מצבה העגום. ג'ינג'ית, אבינועם, יעל וסמי נדחקו לתוכה והחיפושית הזקנה שמה פעמיה לכיוון בית אורן.

שכחתי לציין שכיון שהקנסטה לא צרכה את כל משאבי מוחותינו למרות שלא היינו מהמבריקים בטכניון, יכולנו לנהל שיחות על דא ועל הא בזמן המשחק ואחד העניינים שעלו והשתעשענו בהם היה להקים ביחד אחרי גמר הלימודים חוות סוסים הררית בה נגור כולנו אחרי הלימודים, נגדל ילדים מתולתלים, נרכב אל האופק עם השקיעה ואולי הזריחה ונעביר את זמננו בנעימים.

חיפושיתי הישישה הובילה אותנו לפתחו של בית הבראה  "יערות הכרמל" לשם היו נוסעים הורינו לבלות כמה ימים על חשבון ההסתדרות או אולי על חשבון מעסיק שההסתדרות אילצה אותו לשלם על ההבראה.

ולמה דווקא לשם? כי יום קודם לכן קראתי מודעה קטנה ב"דבר" שמישהו מציע מגרשים בזול לבניה ליד יערות הכרמל. כיון שאבי תמיד הזכיר בכעס לאמי שלא נתנה לו לקנות מגרש בכרמל כשהציעו אותם "ממש בחינם והיום הם שווים מיליונים" (בלירות כמובן), החלטתי שלא חוזרים פעמיים על אותה טעות במשפחה אחת ושאבדוק את הענין.

המקום היה מקסים. הרים ועמקים, יערות אורן וחורש טבעי ירוק, מעוטר במקבצי פרחים בשלל צבעים.

"פה תקום חווה!" הכריז אבינועם בקול של מנהיג פועלים, שהרי אביו היה ברקוביץ ממועצת הפועלים!

סמי כהרגלו משך בכתפיו ופלט "אההה??!" שבתרגום חופשי זה "לא יודע", ג'ינג'ית אמרה לסמי שהיא מצפה ממנו לשמור על ילדיה כשהיא תיסע מהחווה לקניות בחיפה, "דוד סמי ישמור עליכם" המחיזה בקול אימהי את הסיטואציה העתידית , יעל דברה בשקט על איך ששומעים את השקט ואני חייכתי בגאווה מופגנת כיון שהרגשתי האחראי להצלחה של איתור המקום והקמת החווה המיוחלת.

למחרת קראתי באותו עתון "דבר" שנוכלים מציעים למכירה מגרשים לבניה ביערות הכרמל בשטח שהוא שמורת טבע מוכרזת ולעולם לא יתאפשר לבנות עליהם.

החווה ביערות מתה, אבל ממנה נולד "גרעין הטכניון" ומושב יעד בגליל אך על זה עוד אספר בסיפורי המושב.